יום השואה ואני: איך זה שאני מתפרק דווקא שם?
זה לא פרדוקס שאני נשבר יותר ביום השואה … זה דווקא הגיוני.
כי יום השואה נוגע במקום שאין לו הגנות: לא צבא, לא מדינה, לא סיפור גבורה.
רק אדם – מול היכולת של העולם לפרק אותו.

זה לא פרדוקס שאני נשבר יותר ביום השואה … זה דווקא הגיוני.
כי יום השואה נוגע במקום שאין לו הגנות: לא צבא, לא מדינה, לא סיפור גבורה.
רק אדם – מול היכולת של העולם לפרק אותו.
"רוב המוסלמים שוחרי שלום" זה משפט ששווה בערך כמו "רוב האנשים אוהבים שלום". נכון. אבל כשאתה מביא 2 מיליארד אנשים עם תרבות שרואה בדמוקרטיה, בשוויון, בחופש – "כפירה", אז השלום הזה הוא רק הפסקה בין פיגועים.
מסה על יצור נדיר אך מוכר, שמגיע לתאילנד בלי לדעת אנגלית – ויוצא ממנה עם חברים מכל העולם, כוויות שמש וסיפורים לכל החיים
לא תמיד צריך שני צדדים כדי להגיע לנקודה שבה שלום אפשרי, לפעמים צד אחד חזק הוא זה שיוצר את התנאים
לא כי הוא צודק יותר – כי הוא קובע את המציאות … וזה לא רומנטי, זה לא יפה – אבל זה אמיתי.
הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
אולי המילה "התעוררות" לא מדויקת … כי זה לא שהתעוררנו ממשהו – נזכרנו.
נזכרנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים … ומה המחיר של לשכוח.
עד כמה תיפגע הפרטיות שלנו בשנים הקרובות עם התגברות הטרור העולמי והצורך במעקב אחרי אזרחים.
נניח שאתה יושב לך בעסקית בצהריים, כולך מוכן לרגע השיא – ואז המלצר שואל: "ומה תבחר – עם סלט או עם תוספת?"
זה הרגע שאתה מבין: המלחמה התחילה.
יש הרבה דברים חשובים בעולם: שלום עולמי, חינוך לערכים, מניות בטסלה. אבל יש רק דבר אחד באמת חיוני להישרדות המין האנושי – סבתא.
סבתא היא לא רק תואר משפחתי. היא מוסד. היא מערכת תמיכה. היא מונית שירות לרגשות. והיא האדם היחיד שיאמר לך שאתה מושלם — גם אם הרגע שפכת חצי סיר מרק על הכלב.
מי שחי כאן לומד דבר אחד חשוב: החיים לא מחכים לשקט, הם קורים תוך כדי.
והשאלה היא לא אם יהיה רגוע … השאלה היא איך אתה חי כשהכול רועש.